הגבורה לרדת מן ההר

יש אנשים שכל ימיהם הם עומדים איתנים: בכל קושי הם הראשונים לקום ולעשות, אחרים נשענים עליהם והם אינם נשענים על איש. ולאדם כזה יש ניסיון אחד הקשה לו מכל הניסיונות: כשרצון ה' ממנו הוא שלא לעשות.

מספרים על הרבנית ביילא רחל קוק ע״ה, אשתו של רבה של טבריה הרב רפאל הכהן קוק זצ״ל - אשה צדקנית ומיוחדת, חזקה ועוצמתית, שדאגה לכל אחד. בסוף ימיה חלתה. כולם ציפו שתילחם כמו שנלחמה תמיד, והיא קיבלה את החולשה. לא בייאוש ולא כמי שנעשתה מסכנה, אלא בשלוות נפש ובביטחון, כמי שיודעת שגם זו עת בחיים. ובני משפחתה אומרים שעל זה הם מעריצים אותה יותר מכל הגבורה שבחייה.

חז״ל שאלו (אבות ד, א): "איזהו גבור?" וענו: "הכובש את יצרו". הגבורה שחז״ל משבחים היא כיבוש הרצון, ולא כוח המעשה בלבד. ויש שהרצון שצריך לכבוש הוא הרצון הטוב עצמו, הרצון להמשיך ולעשות.

בניסיון כזה עמד אברהם אבינו על הר המוריה. שלושה ימים הלך אל המקום, בנה את המזבח, עקד את יצחק בנו ושלח את ידו ליטול את המאכלת. ואז קרא אליו מלאך ה' מן השמים: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה. ויש לתמוה: וכי עד עתה, כביכול, לא נודעה יראתו? שלושה ימי הליכה, העקידה והמאכלת שבידו לא גילו אותה, ודווקא כשנצטווה להניח את המאכלת נאמר "עתה"?

ניסיון ההקרבה היה ניסיון אמיתי ועצום, ועליו נאמר במפורש וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. בו גילה אברהם אבינו את מסירות נפשו בשלמות. אבל בתוך הניסיון עצמו חיכה לו מבחן נוסף, הפוך מן הראשון: לעצור, ולעצור לשם שמים.

הקול שכבר נדחה

מי שהולך לקיים מצוה במסירות נפש, כל כוחותיו נתונים לה. שלושה ימים הלך אברהם, וכל צעד קירב אותו אל המעשה. ויש בעצירה קושי נוסף, שהמדרש מגלה: בדרך אל ההר כבר שמע אברהם קול שקרא לו לעצור, ודחה אותו.

קדמו השטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן... וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה... תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתתחיב עליה בדין. אמר לו: לא משטין היה אלא הקדוש ברוך הוא יתברך היה, לא אשמע ממך. (מדרש תנחומא, וירא כב)

השטן בא אליו בדמות זקן, ודיבר אליו בלשון של רחמים ושל דין: ציווי כזה אינו יכול לבוא מן הקב״ה, ומי ששוחט את בנו מתחייב בנפשו. ואברהם השיב בלי היסוס: את הציווי שמעתי מפי הקב״ה, ומן הקול המושך אותי ממנו לא אשמע.

וכעת, על ההר, נשמע שוב קול הקורא לו לחדול. אותם רחמים ואותה הצלת הבן שדחה בדרך, ומקום היה לחשוש שהשטן חזר. ועוד, כפי שהרמב״ן עומד על כך, הציווי להקריב בא מאת "האלוקים", ואילו הציווי לחדול בא על ידי "מלאך ה'". ובכל זאת הכיר אברהם אבינו שגם זה דבר ה'.

לחנם באתי?

אמר לו: אם כן לחנם באתי לכאן? אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם. אמר לו: אל תעש לו מאומה. (רש״י כב, יב)

אפילו טיפת דם ביקש אברהם, לקיים דבר מה מן המעשה שלשמו בא. כל רצונו היה לקיים את דבר ה' עד תומו. ועל כך נענה: וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה.

המלבי״ם מבאר מדוע היתה הירידה מן המזבח קשה מן העלייה אליו:

אבל במצוה השנית שצוה להורידו זה היה קשה מאד שיעשה לשם ה' בלבד, כי הלא היה נגד עיניו תועלת עצמו מה שמציל בנו יחידו מן המות, אבל ה' היודע תעלומות לב ידע כי כמו שעשה מצוה הראשונה רק לשם ה' בלבד כן גם במצוה השניה לא שמח על הורדתו משמחת עצמו בעבור שניצול בנו יחידו רק שמח שזכה לקיים שנית מצות בוראו. (מלבי״ם שם)

בהקרבה לא היתה לאברהם שום טובת הנאה, וברור היה שכולה לשם שמים. בעצירה, הצלת בנו מונחת לנגד עיניו, והניסיון הוא לרדת מן ההר לא מתוך שמחת האב שבנו ניצל, אלא מתוך שמחת העבד שזכה לקיים עוד מצוה של רבונו.

ובזה מתיישבת התמיהה על "עתה". המלבי״ם כותב שהיראה נודעה "מן המצוה השניה שקיימת". על ההקרבה לשם שמים הוא אומר "אין זה חדוש", כי מה תועלת יש לאב בהקרבת בנו. החידוש הוא שגם כשהציל את בנו מן המות, לא עשה זאת אלא "למלאות צווי בלא כוונה אחרת זרה".

בטל רצונך מפני רצונו

במשנה (אבות ב, ד) שנינו: "בטל רצונך מפני רצונו". רגילים אנו להבין זאת על התאוות ועל הנוחות. ונראה שאברהם על ההר מלמד מדרגה עמוקה יותר. שני רצונות היו בלבו באותה שעה, ושניהם טובים: רצונו של עובד ה' להשלים את המצוה, ורצונו של אב שבנו יחיה. ושניהם נתבטלו, עד שלא נשאר בלבו אלא רצון ה' בלבד. ומכאן אותה שמחה שתיאר המלבי״ם: שמחה של מצוה, שאין בה תערובת של הנאת עצמו, גם כשהמצוה מביאה לו את הדבר היקר לו מכל.

ועל אותן מילים "כי עתה ידעתי" מבאר רש״י:

מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך... שרואים כי ירא אלוקים אתה. (רש״י שם)

התורה מעידה על האומות: כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ. בעיניהן, נתינת הבן היא שיא העבודה. ונראה שזו התשובה להן: עבודה זרה, שהאדם בודה מלבו, אין בה אלא הוספה ונתינה כפי דמיונו. עבודת ה' נמדדת בשמיעה בקולו, גם כשהוא מצווה לחדול.

ומעולם לא היתה כוונת הקב״ה שיצחק יישחט. רש״י (שם) מביא: "לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו". והנביא, כשהוא מוכיח את מי ששרפו את בניהם, אומר בשם ה': וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי, והגמרא (תענית ד ע״א) דורשת: "זה יצחק בן אברהם".

העבודה שבעצירה

וגם בחיינו יש שעות כאלה. אדם רוצה להוסיף עוד הידור ועוד חומרה, ובאותה שעה רצון ה' ממנו הוא דבר אחר: לשמוע לרבו, לשוב לביתו ולילדיו, לשמור על כוחותיו. וקשה לו לחדול, כי העצירה נראית בעיניו כחסרון במסירות. אבל מי שעובד את ה' ולא את רצונו שלו, יודע שגם העצירה היא עבודה, ולפעמים קשה היא מכל עבודה. ויש מי שזוכה לקבל בשלווה גם את מה שנגזר עליו מן השמים, כמו אותה צדקנית, שכל ימיה עמדה איתנה, ובסופם ידעה גם להניח.

כשהניח אברהם אבינו את המאכלת ויצחק חי לפניו, דווקא אז נאמר עליו: כי עתה ידעתי. יש עת להרים את המאכלת, ויש עת להניח אותה. וגם זו עבודת ה'.

שבת שלום ומבורך!