האיש שביקש להזדקן

אדם נכנס לבית הכנסת, רואה איש שיבה יושב, וקם מפניו. אין הוא צריך לשאול לשנותיו של הזקן ולא לברר מי הוא, כי השיבה עצמה מעידה עליו. כך מקיימים את מצוות התורה מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, ונראה לנו כאילו כך היה מאז ומעולם.

וחז״ל מלמדים שלא תמיד היה כך. היה זמן שלא ניכרה הזקנה על פני האדם, ואב ובנו נראו שווים, ומי שבא לכבד את האב לא ידע לפני מי לקום. ואברהם אבינו הוא שביקש רחמים על הדבר.

הגמרא (בבא מציעא פז ע״א) מספרת שביום שנגמל יצחק עשה אברהם סעודה גדולה, וליצני הדור ריננו שזקן וזקנה הביאו ילד מן השוק ואומרים שהוא בנם. וגם אחרי שנעשה נס לשרה והניקה את ילדי כל הנשים, עדיין ריננו: אברהם בן מאה שנה יוליד? "מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם", ופתחו כולם ואמרו: "אברהם הוליד את יצחק". ונס זה הביא גם רש״י בפרשת תולדות.

ומיד אחר כך אומרת הגמרא: "עד אברהם לא היה זקנה". מי שבא לדבר עם אברהם דיבר עם יצחק, ומי שבא לדבר עם יצחק דיבר עם אברהם. ביקש אברהם רחמים, והיתה זקנה, שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים.

והמהרש״א מקשה: והרי כבר קודם לכן נקרא אברהם זקן. ומבאר שזקנה של רוב שנים כבר היתה בעולם, ומה שנתחדש כאן הוא "הזקנה הניכרת בליבון שיער". והיא באה דווקא בשעה שיצחק כבר גדל, ואב ובנו נעשו שווים במראה, עד שהבא לשאול בעצת האב היה מדבר עם הבן ואינו יודע.

ושני הדברים צריכים ביאור. בתחילה נעשה נס שיהא הבן דומה לאביו, ולאחר זמן ביקש אברהם אבינו שיהא סימן מבדיל בין האב לבנו. מה טעם ראה לבקש כך, ומה נתחדש בבקשתו?

וזה לשון המדרש:

אברהם תבע זקנה, אמר לפניו: רבון העולמים, אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד, מתוך שאתה מעטרו בזקנה אדם יודע למי מכבד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל. (בראשית רבה סה, ט)

לא לכבוד עצמו תבע אברהם אבינו, אלא בשביל הבא לכבד ואינו יודע למי יכבד. הדמיון בא להעיד על ייחוסו של יצחק כנגד לעז הליצנים, והשיבה באה כדי שיוכל אדם לקיים "והדרת פני זקן" כראוי. זה לכבוד הבן וזה לכבוד האב, ושניהם צריכים זה לזה. ונמצא טעם הבקשה: אברהם אבינו ראה שמצוות כבוד הזקן צריכה סימן הנראה לעין, ובלעדיו אין המצוה מתקיימת.

זקנה כנגד ימים

ועדיין יש לשאול. השיער מלבין לכל אדם בבוא הזמן, בין שעשה בימיו הרבה ובין שעשה מעט, ואיסי בן יהודה אף דורש (קידושין לב ע״ב) שמצוות הקימה חלה "אפילו כל שיבה במשמע". ואם כן, מהו הדבר הטוב שבבקשה זו, עד שאמר לו הקב״ה "וממך הוא מתחיל"?

ויש לדייק בלשון הכתוב. לא נאמר "זקן" בלבד, אלא זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. ובגמרא שם אומר רבי יוסי הגלילי: "אין זקן אלא מי שקנה חכמה". השיבה שהתורה מצווה להדר אותה היא הסימן, ועיקר הכבוד הוא לחכמה שקנה הזקן בימיו. ובמדרש על פסוקנו:

אמר רבי אחא: יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה. (בראשית רבה נט, ו)

אין הימים נמנים לאדם אלא לפי מה שמילא אותם, ולא לפי מספרם בלבד. יש שהשנים רבו, והתורה והמעשים הטובים לא רבו עמהן. אצל אברהם אבינו היו השנים והמעשים שווים זה לזה, וכל יום מימיו היה מלא בעבודת ה'.

ומשום כך ראוי היה שיתחיל הסימן דווקא בו, ששיבתו העידה עדות אמת על ימיו. וכך מבאר הרמב״ן את מה שנאמר עליו בסוף ימיו, זָקֵן וְשָׂבֵעַ: "ששבעה נפשו בימים ולא יתאוה שיחדשו בו הימים דבר". מי שמילא את ימיו אינו מבקש עוד ימים כדי להשלים את מה שחסר לו, והוא שבע מהם כשבע הקם מסעודתו.

בדרך צדקה תמצא

והיכן מצויה עטרה זו? בפתיחת אותה פרשה במדרש מסופר שרבי מאיר הגיע למקום שכל אנשיו היו שחורי ראש, וחשש שמא הם מבית עלי הכהן, שנגזר עליהם וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים, שלא יגיעו לשיבה. ביקשו ממנו שיתפלל עליהם, ואמר להם:

לכו וטפלו בצדקה, ואתם זוכים לזקנה... עטרת תפארת שיבה. והיכן היא מצויה, בדרך צדקה תמצא. ממי אתה למד? מאברהם, שכתוב בו: ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, זכה לזקנה. (בראשית רבה נט, א)

ומן הפסוק עצמו למד זאת רבי מאיר: עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא. העטרה מצויה בדרך, ומי שהולך בה מוצא אותה. הזקנה מתת שמים היא, ויש בה גם פרי מעשיו של האדם ושל הדרך שהלך בה כל ימיו.

ואיזו היא הדרך? הפסוק שמביא רבי מאיר נאמר על אברהם אבינו, וכך לשונו: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. הדרך שבה זכה אברהם אבינו לעטרת השיבה היא הדרך שציווה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור.

ובזה מתיישבים שני הניסים זה עם זה. דמיון הפנים ניתן ליצחק בנס, לצורך אותה שעה, כדי לסתום את פי הליצנים. אבל יש דמיון שאינו בפנים אלא במעשים, ועליו נאמר "אשר יצוה את בניו": שהבנים הולכים בדרך אביהם. ובאותה דרך שבה הבן דומה לאביו, שם מוצא האב את עטרת שיבתו.

עטרת זקנים

עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. הבנים ההולכים בדרך הזקנים הם עטרתם, והאבות שזכו לשיבה של אמת הם תפארת בניהם. אברהם אבינו ביקש סימן להבחין בין האב לבנו, והשאיר לבניו גם את הדרך שבה ידמו לו באמת.

והדבר נראה בשולחן שבת של שלושה דורות. הסב יושב בראש השולחן, ושיבתו ניכרת. בנו יושב לימינו, דומה לו בקלסתר פניו, ומוזג לו את היין לקידוש. הנכדים שרים את הזמירות באותו ניגון ששמע הסב מאביו, וכשהוא מבקש לקום, הם כבר עומדים לפניו בלי שאיש יאמר להם. ובשעת הברכה מניח הסב את ידיו על ראשי הנכדים, כפי שבירכו אותו אבותיו. ואין איש מן היושבים צריך לשאול לפני מי לקום.

ואותו אדם שנכנס לבית הכנסת וקם מפני השיבה, מקיים את מה שביקש אברהם אבינו: שיֵדע אדם למי מכבד. זה הדבר הטוב שתבע. ממנו התחיל, ובכל בית בישראל שהבנים הולכים בו בדרך אבותיהם הוא נמשך והולך.

שבת שלום ומבורך!